<h1>סמ"ג עשין סימנים ס"ו—ס"ז</h1>
<h2>דף ב:</h2>
תנו רבנן שלשה אבות נאמרו בשור, נזקי קרן ונזקי שן ונזקי רגל. ושתי מצות עשה יש בהן אחת לדון בנזקי קרן שנאמר (שמות כ"א כ"ח) כי יגח שור וגו' ואין נגיחה אלא בקרן שנאמר (דברים ל"ג י"ז) וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, וכתיב (שמות כ"א ל"ה) וכי יגוף שור וגו' והוא בנגיחה כדתניא בתחלת סדר נזיקין (שם) פתח הכתוב בנגיפה וסיים בנגיחה או נודע כי שור נגח הוא לומר לך זו היא נגיפה זו היא נגיחה. מצות עשה שנייה לדון בנזקי שן ורגל אחת היא שנאמר (שמות כ"ב ד') כי יבער איש שדה או כרם ושילח את בעירה ובער בשדה אחר, בעירה לשון בהמה הוא וכן כי יבער כמו אנחנו ובעירנו, שיוליך בהמתו בשדה חבירו או בכרם חבירו ויזיק אותה באחת מאלה או בשלוח בעירה או בבעור, ותניא ושלח זו נזקי מדרך כף רגל וכן הוא אומר משלחי רגל השור והחמור, ובער זו נזקי השן האוכלת ומבערתו וכן הוא אומר כאשר יבער הגלל עד תומו (ע"פ פירוש רש"י עה"ת). נזקי השן והרגל כללן הכתוב ביחד מפני שהזיקן בדברים שדרכן לעשות תמיד כמנהג ברייתה כגון בהמה שאכלה תבן או עומרים או הזיקה ברגליה דרך הליכתה ועל שניהם חייבה התורה לשלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו שנאמר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם (עי' לשון רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ב).
אבל נזקי הקרן הוא, ששינתה לעשות דבר שאין דרכה תמיד לעשות כגון בנגיחת הקרן שהוא האב בין בתולדות הקרן שהוא נגיפה בגופה או נשיכה רביצה ובעיטה (גמרא ב' ב' ורש"י), ועל הקרן ותולדותיה חייבה תורה לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו שנאמר [ו]כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ב). אחד השור ואחד שאר הבהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה (רמב"ם שם ה"א). זה המקרא מפורש במשנה בפרק שלישי (ל"ד א') הנזיקין בשוין כיצד שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים בין [ש]הנבילה שוה הרבה בין [שהנבלה] שוה מעט כשנוטל המזיק חצי החי וחצי המת והניזק נוטל חצי החי וחצי המת נמצא המזיק והניזק שוין בתשלומין שכל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה מיתה, למדנו לתם שמשלם חצי נזק שמן השוין למדנו לשאינן שוין שדין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר, או יכול אפילו כשאינן שוין בדמיהן כשהן חיין אמר הכתוב יחצו את שניהם אם אמרת כן פעמים שהמזיק משתכר הרבה כשהנבלה שוה למכור לגוים הרבה יותר מדמי המזיק וגם פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מחצי נזק כגון שחצי דמי המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק ואם אמרת כן הרי תם חמור מן המועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין כאשר בארנו, ולמה אמר הכתוב בלשון זה ולא אמר חציו ישלם ללמד שאין התם משלם אלא מגופו ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא הנבילה ואם אין מגעת לחצי נזקו יפסיד, או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות [זוז] אין משלם אלא השור בלבד (ע"פ פירוש רש"י עה"ת שמות כ"א ל"ה). עוד מפרש שם (ל"ד ב') כי פחת הנבילה על הניזק ושבח הנבילה חולקין אותה המזיק והניזק (רמב"ם נזקי ממון פ"ז ה"ח) [ל]דברי רבי יהודה, שהלכה כמותו כשרבי מאיר חולק עליו (עירובין מ"ו ב'). כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה ואין שוה אלא שמנים אין המזיק משלם לו אלא מאה אם הוא מועד שדינו לשלם כאשר יתבאר ואם הוא תם משלם לו חמשים מגופו, השביחה הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים הרי המזיק מרויח חצי השבח ואינו משלם אלא תשעים אם היה מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו וזהו שנאמר וגם את המת יחצון שבח המת יחצון (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ט'—י').
אמרה תורה (שמות כ"א כ"ח ורש"י) וכי יגח שור [את] איש או [את] אשה ומת סקול יסקל, אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו נסקלים (לשון רמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ב) לא דבר הכתוב אלא בהוה. בין שיהיה השור תם בין שיהיה מועד בין שיהיה האדם גדול בין יהיה קטן שנאמר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, ואפילו הרג את העבד (ע"פ ב"ק מ"ג ב'—מ"ד א') אמרה תורה השור יסקל. בפרק רביעי (מ"א א') מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר (לשון רמב"ם שם) שנאמר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו [ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו]. ומקשה התלמוד (שם) ומאחר שאפילו שור תם נסקל היאך ימצא מועד ומתרץ כגון שהרג וברח הרג וברח הרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג ע"ש ובמ"מ ובכס"מ). ובתחילת נזיקין (ב"ק ב' ב') אומר דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, ובשיטה זה אומר רב זביד בפרק רביעי (ל"ז א' וע"ש בתד"ה רב). זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת דרשו רבותינו (מכילתא משפטים פרשה י' וע"פ לשון רש"י בפירושו עה"ת) בידי שמים יכול אף בידי אדם ת"ל (במדבר ל"ה כ"א) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. ואם נתן כופר מתכפר לו ואף על פי שהכופר כפרה הוא ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק לדברי חכמים כן תניא בפרק רביעי (מ' א'). עוד אומר שם (מ"ה א') לדברי חכמים שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו [אם היו לו בעלים], ואם לא היו לו בעלים כגון שור הפקר ושור הקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אף על פי שאין לו בעלים (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש במ"מ).
<h2>דף ג:</h2>
כל תולדות כאב שלה חוץ מצרורות המנתזין מתחת רגלי הבהמה בשעת הילוכה אף על פי שתולדה דרגל הם ופטור עליהן ברשות הרבים כרגל ואם הזיק ברשות הניזק משלם מן המעולה שבנכסיו כרגל שהוא אב, מכל מקום בהמה שנכנסה ברשות הניזק והלכה והיו צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברו את הכלים משלם חצי נזק מן המעולה שבנכסיו, ואומר התלמוד שם, כי חצי נזק צרורות הילכתא גמירי לה מפי הקבלה (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ב הל' ב'—ג').
<h2>דף ה.</h2>
וממה שאמרה תורה (שמות כ"ב ד') מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם אנו למדין מה ששנינו (גיטין מ"ח ב') הניזקין שמין להם בעידית, ששמין את הנזק ואם בא המזיק לשלם לו קרקע בדמי נזקו ישלם לו במיטב שדותיו, כדברי רבי עקיבא (שם) שהלכה כמותו מחבירו (עירובין מ"ו ב'), ואם היה נזקו שוה סלע יתן לו שוה סלע מעידית קרקעותיו (פירוש רש"י עה"ת). ומסיק בפרק ראשון (ב"ק ה' א') ששומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר נזק וצער ריפוי ושבת ובושת ונזקי קרן ושן ורגל ונזקי בור ונזקי אש ותשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא שם רע והמטמא טהרות של חבירו והמדמע תרומה עם חולין של חבירו והמנסך יין חבירו לע"ז כולם משלמים מן המיטב.
<h2>דף ז.</h2>
בפרק ראשון הקשה אביי לרבא כתוב אחד אומר מיטב שדהו ישלם וכתוב אחד אומר כסף ישיב לבעליו. אמר רב הונא (ט' א') או כסף או מיטב ומקשה (שם) והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין ומתרץ שזהו כשאין לו לא כסף ולא מיטב. פסק רב אלפס (דף ב' א') שאין הלכה כרב הונא אלא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שהיו אחרונים ותירצו (ז' ב') דדוקא בקרקעות אמרה תורה מיטב כדי שיקפצו עליו קופצים לקנות אבל אם נתן שוה כסף מן המטלטלים כל דבר נחשב מיטב ואפילו סובין שאם אינו נמכר כאן נמכר במקום אחר והגיה רבינו יעקב דבר זה שיבוש היא שאין חולקין זה על זה שהכל מודים כסף או מיטב אם יש לו ואם אין לו כל דבר הוא מיטב (ע"פ ט' א' תד"ה רב) כאשר בארנו.
<h2>דף י:</h2>
ממה שאמרה תורה בנזקי השור ובנזקי הבור והמת יהיה לו לניזק אנו למדין לכל הניזקין (עי' י' ב' נ"ב ב') שאם שבר אדם כלים של חבירו בין הוא בין בהמתו אין אומר למזיק קח את הכלי השבור ושלם לזה דמי כליו (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"ז ה"ח) אלא שמין כמה היה שוה בשעת שבירה והניזק נוטל את השברים ועליו ישלים המזיק מה שהזיקו (ע"פ רש"י עה"ת שמות כ"א ל"ד) ואפילו אם פיחת משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין בכך כלום שהרי משעת מיתה ושבירה העמידה הכתוב ברשות הניזק (ב"ק י' ב' וע"פ רש"י ד"ה אלא).
<h2>דף יד.</h2>
כל מועד משלם נזק שלם מן העלייה [כלומר] מן המעולה שבנכסים וכל תם משלם חצי נזק מגופו, במה דברים אמורים כשנכנסה הבהמה לרשות הניזק והזיקתו, אבל [אם] נכנס הניזק לרשות המזיק והזיקתו בהמתו של בעל הבית הרי זה פטור על הכל שהרי אומר לו אילו לא נכנסת לרשותי לא הגיע לך היזק, והרי מפ[ו]רש בתורה ושלח את בעירה ובער בשדה אחר, הזיקה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם לא למזיק ולא לניזק או בחצר שהיא של שניהם והרי היא מיוחדת להניח בה פירות ולהכניס בה בהמתו לזה ולזה כגון הבקעה וכיוצא בה (או) [אם] בשן או ברגל הזיקה כדרכה הרי זה פטור מפני שיש לו רשות להלך בכאן ודרך להלך כדרכה [ו]לאכול ולשבר בדרך הליכתה ואם נגחה או נגפה או נשכה או רבצה או בעטה אם תמה היא משלם חצי נזק ואם מועדת היא משלם נזק שלם (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"א הל' ז'—ח' ע"ש ובה"ט) כך שנינו בברייתא פרק ראשון.
<h2>דף יד:</h2>
שנינו בפרק ראשון (דב"ק י"ד ב') שאין דנין נזקין אלא על פי עדים כשרים בני חורין בני ברית שיעידו בב"ד שנעשה ההיזק בפניהם. וגרסינן בפרק המוכר פירות (ב"ב צ"ג א' ורשב"ם) שור שהיה רועה על שפת הנהר ונמצא שור הרוג בצידו אף על פי שזה מנוגח וזה מועד ליגח זה מנושך וזה מועד לישוך אין אומרים בידוע שזה נגחו וזה נשכו עד שיעידו בדבר עדים כשרים (ע"פ לשון הרמב"ם נזקי ממון פ"ח הי"ד) ובתוספתא (ב"ק פ"ג ה"ו) לא גרסינן על שפת הנהר.
מסקינן בפרק ראשון שאם מת המזיק קודם שישלם אין ב"ד נזקקין למטלטלין של יתומים אלא לקרקע וגובין לניזק מן הזיבורית מפני שהניזק נעשה כבעל חוב ומטלטלין של יתומים אינן משועבדים לבעל חוב, ואם תפס הניזק [ה]מטלטלין בחיי המזיק גובין לו מהן אחרי מותו (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ח הי"א). כתבו רב אלפס ורבינו משה (הי"ב) שכבר תיקנו הגאונים לגבות בעל חוב מן המטלטלין לפיכך מגבין הנזקין מן המטלטלין של יתומים. ורבינו יעקב הגיה על זה, זה אינו שהרי אין אנו סוברין כן אלא בכתובה שמקנה מטלטלין אגב מקרקעי שכתוב שם נכסים דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כולהון יהון אחראין וערבאין וגם רב שרירא לא תיקן אלא בכתובה עכ"ד. ולא דקדק בתשובת הגאונים כי ודאי תקנוה.
<h2>דף טו:</h2>
מסקינן בפרק ראשון (ב"ק ט"ו ב') ובפרק אלו נערות (כתובות מ"א ב') שכל המשלם נזק שלם מוציאין מידו אפילו בחוצה לארץ ממון שהוא חייב לשלם כמו שלוה מחבירו. וכל המשלם חצי נזק הרי תשלומין אלו קנס חוץ מחצי נזק צרורות שהוא הלכה מפי הקבלה כאשר בארנו, זה הכלל כל המשלם מה שהזיק הרי זה ממון וכל המשלם יתר או פחות כגון תשלומי כפל או חצי נזק הרי היתר על הקרן או הפחות קנס, ואין מחייבין קנס אלא על פי עדים, אבל המודה בקנס בכל הקנסות פטור (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"ב הל' ז'—ח'). וכל קנס אין גובה אותו בחוצה לארץ (ב"ק ט"ו ב'), ואם היה הניזק תופס משל המזיק קודם ההיזק אין מוציאין אותו מידו (עי' שם ל"ו ב' רש"י ד"ה ההוא), או אפילו בשעת ההיזק אם תפס המזיק בעצמו אבל בדברים אחרים לא הקילו לתפוס שאם יתפוס אין מוציאין אותו מידו מפני שאין דנין דיני קנסות וזה יפסיד יתר על מה שהזיקו (ב"ק ט"ו ב' ותד"ה ואי ע"ש). [ו]בין כך ובין כך מנדין אותו המזיק עד שיסלק הזיקו מדתניא רבי נתן אומר מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו ת"ל (דברים כ"ב ח') לא תשים דמים בביתך (גמרא שם).
שנינו בפרק ראשון חמשה מעשים תמים יש בבהמה ואם הועדה לאחת מהן נעשית מועדת לאותו מעשה ואילו הן, הבהמה אינה מועדת מתחילתה לא ליגח ולא ליגוף ולא לישוך ולא לרבוץ על כלים גדולים ולא לבעוט, ואם הועדה לאחת מהן הרי היא מועדת לו, אבל השן מועדת מתחלתה לאכול את הראוי לה והרגל מועדת מתחלתה לשבור כדרך הליכתה ומועדת מתחילתה לרבוץ על פכים קטנים וכיוצא בהן ולמעך אותם (לשון רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ה), חמשה מיני בהמות מועדין מתחילת ברייתן להזיק ואפילו הן בני תרבות לפיכך אם הזיקו או המיתו בנגיחה או בנשיכה או בדריסה וכיוצא בהם חייבים בעליהם נזק שלם ואלו הן הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס, פירש רבינו שלמה ברדלס חיה קטנה ששמה פוטיי"ש בלעז, וכן הנחש שנשך הרי זה מועד ואפילו היה בן תרבות (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ו).
<h2>דף יז.</h2>
כבר בארנו תולדות הקרן. (הו' בב"ק דף ל"ד א') ותולדות השן אם נתחככה בכותל להנאתה והזיקה בחיכוכה וכן [אם] טנפה פירות להנאתה, ותולדות הרגל אם הזיקה בגופה דרך הילוכה [או בשערה דרך הילוכה] או כשכשה בזנבה או באוכף שעליה או בפרומביא שבפיה או בזוג שבצוארה וכן החמור שהזיק במשאו בשעת הילוכו ועגלה המושכת בקרון שהזיקה בשעת משיכתה כל אלו תולדות הרגל הן, ברשות הרבים פטורין וברשות הניזק משלמין נזק שלם (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"י ע"ש) כך תניא בפרק שני (ב"ק י"ז ב'). האבות קרוין אבות נזיקין על שם שעושין הנזק כמו שנקראים חסידים על שם שעושין החסד. ואחד האבות ואחד התולדות אם היה האב מועד תולדתו מועדת ואם היה תם תולדתו כמוהו, [ו]כל האבות והתולדות מועדים מתחילתן חוץ מן הקרן ותולדותיו שהן מתחילתן תמין עד שיהיו מועדים כאשר בארנו (ע"פ לשון רמב"ם שם פ"ב ה"א).
<h2>דף יז:</h2>
תניא בפ"ב תרנגולין שהיו מפריחין ממקום למקום ושברו את הכלים בכנפיהם משלמין נזק שלם ואם ברוח שבכנפיהם משלמין חצי נזק, היו מהדסין על גבי עיסה או על גבי פירות וטנפו או נקרו משלמין נזק שלם, הזיקו בעפר או בצרורות שהעלו בכנפיהם או ברגליהם משלמין חצי נזק (רמב"ם נזקי ממון פ"ב הל' י"ב—י"ג).
<h2>דף יט:</h2>
הבהמה שאכלה פירות וירקות בר"ה וכבר בארנו (לעיל [הו' בדף י"ד א']) שבעל הבהמה פטור מפני שיש לה רשות להלך לשם והיא מועדת מתחילה לכך ואף על פי כן שנינו בפרק שני אם נהנית משלמת מה שנהנית, כיצד אכלה שומשמין וכיוצא בהן רואין אותן כאילו הן שעורין או עמיר ומשלם דמי עמיר לרבה ודמי שעורין בזול (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ג ה"ב ע"ש ובמ"מ וכס"מ) לרבא (כ' א'). ותניא (שם) [ש]אם אכלה אוכלין הרעים לה כגון שאכלה חטים [הואיל] ולא נהנית פטור (רמב"ם שם ה"ג). אכלה אוכלין שאין דרכה לאכול כגון שאכלה כסות או כלים פוסק שמואל (שם) שהלכה כמותו בדיני כשרב חולק עליו [ש]בין ברשות הניזק בין ברשות הרבים משלם חצי נזק שזה שינוי ודרך בני אדם להניח כסותם וכליהם ברשות הרבים עד שינוחו מעט (ע"פ רמב"ם שם). בהמה שאכלה אוכלין שאינה דרכה לאכול [אותם] אלא על ידי הדחק כגון פרה שאכלה שעורין וחמור שאכל כרשינין או דגים וכלב שלקק [את] השמן וחתול שאכל תמרים וכל כיוצא באלו תניא בפרק כיצד הרגל שאם אכלה ברשות הניזק משלם נזק שלם וברשות הרבים פטור ואם נהנית משלמת מה שנהנית (ע"פ רמב"ם שם ה"ו). שנינו שם, בהמה שאכלה מתוך הרחבה בין דרך הליכתה בין שעמדה ואכלה משלמת מה שנהנית, ואפילו חזרה על צידי הרחבה ואכלה מהן אומר שם (כ"א א') שמואל שהיא פטורה, אבל אם הניחה את הרחבה והלכה ועמדה בצידי הרחבה ואכלה משלם מה שהזיקה, אכלה מפתח החנות משלם מה שנהנית מתוך החנות משלם מה שהזיקה (ע"פ רמב"ם שם ה"ט).
<h2>דף כג:</h2>
בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ח א' ע"ש וב"ק) המשסה כלבו בחבירו והרגו אין הכלב נסקל עליו וכן אם גירה בו בהמה או חיה והרגוהו (רמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ח ע"ש במ"מ). אבל אם נטל [את] הנחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנכנס לתוכו ונשכו ומת (לשון רש"י ב"ק כ"ג ב' ד"ה השיך) לדברי חכמים (שם) הנחש יסקל שארס הנחש שממית מעצמו הוא מקיאו לפיכך זה האדם שהשיך בו הנחש פטור ממיתת ב"ד (ע"פ רמב"ם שם ע"ש).
תניא בפרק שני דנזיקין הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשותו ונגחו שורו של בעל הבית ומת השור בסקילה ובעלים פטורין מן הכופר (רמב"ם נזקי ממון פ"י הי"א). מוכיחות ההלכות בפרק רביעי (מ"ד ב') שור המועד שהמית בכוונה נסקל והבעלים חייבים כופר ואם המית שלא בכוונה, כגון שנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם, פטור מן המיתה והבעלים משלמין כופר ותם שהמית בלא כוונה פטור מן המיתה ומן הכופר ואם נתכוון להמית נסקל והבעלים פטורין מן הכופר וכן מקנס העבד (ע"פ רמב"ם שם הל' י"ג ט').
גרסינן בפרק שני מכריז רבא וי"א מכריז רב יוסף הני עיזי השוק המזיקות מתרין בבעליהן שנים ושלשה פעמים ואם משם והלאה לא ישמרו רשאין הניזקין לשחוט אותם שחיטה כשרה ואומרים לבעליהן בואו ומכרו בשר שלכם (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"א ע"ש) אף על פי שלא הגיע [עדיין] יום השוק (רש"י ד"ה וקביל). אומר ר"י דווקא באותן שעומדות לשחיטה כי אף על פי שישלמו טורח הוא לבא עמהן לדין וגם פעמים שאין עדים אבל עז העומדת לחלבה ורחל לגיזתה יכול לומר כשיזיק אשלם כמו שמצינו שם בעיזי דבי תרבו שאמר להצניעם ולא צוה לשחטם (בתד"ה הנהו).
או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום (שמות כ"א ל"ו), כלומר אם לא היה תם אלא הורגל בשינויין שלשה פעמים מתמול ומשלשום הרי שלשה נגיחות בשלשה ימים ומשם ואילך לא ישמרנו בעליו וינגח פעם רביעית שלם ישלם שור תחת שור שישלם נזק שלם מן המעולה שבנכסיו והמת יהיה לניזק ועליו ישלים המזיק עד שישתלם ניזק כל נזקו (ע"פ פירוש רש"י עה"ת ורמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ד). ואינו נעשה מועד עד שיעשו התראה לבעלים בפני בית דין על כל נגיחה ונגיחה שנאמר והועד בבעליו (ב"ק כ"ד א' ורש"י ד"ה הועד) ולא ישמרנו והוא לשון התראה בעדים כמו העד העיד בנו האיש (פירוש רש"י שמות כ"א כ"ט).
<h2>דף כד:</h2>
גרסינן בפרק שני שאלו בני הישיבה המשסה כלבו של חבירו בחבירו מהו, משסה ודאי פטור מדיני אדם וחייב מדיני שמים (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ב הי"ט), בעל הכלב מהו מי יכול לומר [לו] מה עשיתי לך או שמא הניזק יכול לומר לא היה לך לגדל כלב רע כזה בתוך ביתך שאתה מכיר בו שהוא נושך כשמשסין אותו, ומסיק רבא את"ל המשסה כלבו של חבירו בחבירו חייב בעל הכלב, אם שיסהו בעצמו ונשכו בעל הכלב פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה בו פטור.
<h2>דף לג.</h2>
שנינו בפרק שלישי שני שוורים תמים שחבלו זה בזה משלמין במותר חצי נזק, שניהם מועדין משלמין במותר נזק שלם, אחד תם ואחד מועד מועד בתם משלם במותר נזק שלם ותם במועד משלם במותר חצי נזק, כיצד שור תם שהפסיד בשור תם אחר שוה מנה וחזר זה האחרון והפסיד בראשון שוה ארבעים הרי בעל הראשון משלם לבעל האחרון שלשים, היו שניהם מועדין בעל הראשון משלם ששים, הראשון מועד והאחרון תם בעל הראשון משלם שמנים, הראשון תם והאחרון מועד בעל הראשון משלם עשרה (רמב"ם נזקי ממון פ"ט הי"ד).
<h2>דף לד.</h2>
אבל נזקי הקרן הוא, ששינתה לעשות דבר שאין דרכה תמיד לעשות כגון בנגיחת הקרן שהוא האב בין בתולדות הקרן שהוא נגיפה בגופה או נשיכה רביצה ובעיטה (גמרא ב' ב' ורש"י), ועל הקרן ותולדותיה חייבה תורה לשלם חצי נזק מגוף המזיק עצמו שנאמר [ו]כי יגוף שור איש את שור רעהו ומת ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"א ה"ב). אחד השור ואחד שאר הבהמה וחיה ועוף אלא שדבר הכתוב בהווה (רמב"ם שם ה"א). זה המקרא מפורש במשנה בפרק שלישי (ל"ד א') הנזיקין בשוין כיצד שור שוה מאתים שהמית שור שוה מאתים בין [ש]הנבילה שוה הרבה בין [שהנבלה] שוה מעט כשנוטל המזיק חצי החי וחצי המת והניזק נוטל חצי החי וחצי המת נמצא המזיק והניזק שוין בתשלומין שכל אחד מפסיד חצי נזק שהזיקה מיתה, למדנו לתם שמשלם חצי נזק שמן השוין למדנו לשאינן שוין שדין התם לשלם חצי נזק לא פחות ולא יותר, או יכול אפילו כשאינן שוין בדמיהן כשהן חיין אמר הכתוב יחצו את שניהם אם אמרת כן פעמים שהמזיק משתכר הרבה כשהנבלה שוה למכור לגוים הרבה יותר מדמי המזיק וגם פעמים שהניזק נוטל הרבה יותר מחצי נזק כגון שחצי דמי המזיק שוין יותר מכל דמי שור הניזק ואם אמרת כן הרי תם חמור מן המועד, על כרחך לא דבר הכתוב אלא בשוין כאשר בארנו, ולמה אמר הכתוב בלשון זה ולא אמר חציו ישלם ללמד שאין התם משלם אלא מגופו ואם נגח ומת אין ניזק נוטל אלא הנבילה ואם אין מגעת לחצי נזקו יפסיד, או שור שוה מנה שנגח שור שוה חמש מאות [זוז] אין משלם אלא השור בלבד (ע"פ פירוש רש"י עה"ת שמות כ"א ל"ה). עוד מפרש שם (ל"ד ב') כי פחת הנבילה על הניזק ושבח הנבילה חולקין אותה המזיק והניזק (רמב"ם נזקי ממון פ"ז ה"ח) [ל]דברי רבי יהודה, שהלכה כמותו כשרבי מאיר חולק עליו (עירובין מ"ו ב'). כיצד שור שוה מאתים שנגחוהו ומת והרי הנבלה שוה בשעת מיתה מאה ובשעת העמדה בדין פחתה ואין שוה אלא שמנים אין המזיק משלם לו אלא מאה אם הוא מועד שדינו לשלם כאשר יתבאר ואם הוא תם משלם לו חמשים מגופו, השביחה הנבילה והרי היא שוה בשעת העמדה בדין מאה ועשרים הרי המזיק מרויח חצי השבח ואינו משלם אלא תשעים אם היה מועד ואם היה תם משלם חמשה וארבעים מגופו וזהו שנאמר וגם את המת יחצון שבח המת יחצון (ע"פ לשון רמב"ם שם הל' ט'—י').
<h2>דף לז:</h2>
שנינו בפרק רביעי שור של ישראל שנגח שור של הקדש ושל הפקר ושל עובדי אלהים אחרים או שורם שנגח שור של ישראל פטור שנאמר כי יגוף שור איש את שור רעהו ושור ההפקר שנגח וקודם שיתפוס אותו הניזק עמד אחר וזכה בו הרי זה פטור (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ח הל' א' ד'). קנס קנסו עובדי אלהים אחרים לחייב שורם כשהזיק שורו של ישראל אפילו הוא תם לפרוע נזק שלם מפני שאינן יראים וחרידים להזיק בני אדם ואם לא יתחייב אותם על נזקי בהמתם אין משמרין אותה ומפסידים ממון הבריות (ע"פ רמב"ם שם ה"ה ע"ש מ"מ ולח"מ).
<h2>דף מא.</h2>
אמרה תורה (שמות כ"א כ"ח ורש"י) וכי יגח שור [את] איש או [את] אשה ומת סקול יסקל, אחד השור ואחד שאר בהמה חיה ועוף שהמיתו נסקלים (לשון רמב"ם נזקי ממון פ"י ה"ב) לא דבר הכתוב אלא בהוה. בין שיהיה השור תם בין שיהיה מועד בין שיהיה האדם גדול בין יהיה קטן שנאמר או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו, ואפילו הרג את העבד (ע"פ ב"ק מ"ג ב'—מ"ד א') אמרה תורה השור יסקל. בפרק רביעי (מ"א א') מה בין תם שהרג את האדם למועד שהרג, שהתם פטור מן הכופר והמועד חייב בכופר (לשון רמב"ם שם) שנאמר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת אם כופר יושת עליו [ונתן פדיון נפשו ככל אשר יושת עליו]. ומקשה התלמוד (שם) ומאחר שאפילו שור תם נסקל היאך ימצא מועד ומתרץ כגון שהרג וברח הרג וברח הרג וברח וברביעי נתפס שאין הבעלים חייבין בכופר עד שיסקל השור (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ג ע"ש ובמ"מ ובכס"מ). ובתחילת נזיקין (ב"ק ב' ב') אומר דמועד לאדם הוי מועד לבהמה ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם, ובשיטה זה אומר רב זביד בפרק רביעי (ל"ז א' וע"ש בתד"ה רב). זה שנאמר בתורה וגם בעליו יומת דרשו רבותינו (מכילתא משפטים פרשה י' וע"פ לשון רש"י בפירושו עה"ת) בידי שמים יכול אף בידי אדם ת"ל (במדבר ל"ה כ"א) מות יומת המכה רוצח הוא, על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו. ואם נתן כופר מתכפר לו ואף על פי שהכופר כפרה הוא ממשכנין מי שנתחייב בכופר בעל כרחו (ע"פ רמב"ם שם ה"ד). ונתן פדיון נפשו, דמי ניזק לדברי חכמים כן תניא בפרק רביעי (מ' א'). עוד אומר שם (מ"ה א') לדברי חכמים שאין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו [אם היו לו בעלים], ואם לא היו לו בעלים כגון שור הפקר ושור הקדש ושור גר שמת ואין לו יורשין אם המית הרי זה נסקל וגומרין דינו אף על פי שאין לו בעלים (ע"פ רמב"ם שם ה"ו ע"ש במ"מ).
<h2>דף מב:</h2>
למי נותנין הכופר, ליורשי הנהרג ואם המית אשה הכופר ליורשיה מאביה ואינו לבעלה (רמב"ם נזקי ממון פי"א ה"ב). כופר העבדים בין גדולים בין קטנים בין זכרים בין נקבות הוא [הקנס] הקצוב בתורה שלשים סלעים כסף יפה בין שהיה העבד שוה מאה מנה בין שאינו שוה אלא דינר (שם ה"א).
<h2>דף מד:</h2>
בפרק רביעי אומר שהמוסר בהמתו לשומר חנם או לנושא שכר והשוכר או לשואל נכנסו תחת הבעלים ואם הזיקה השומר חייב, בד"א בזמן שלא שמרוה כלל אבל אם שמרוה שמירה פחותה אם שומר חנם הוא פטור ושאר השומרין חייבין אבל אם שמרוה שמירה מעולה כראוי ויצאה והזיקה השומרים פטורים והבעלים חייבין (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ד ה"ד ועי' בנו"כ). עוד שנינו שם (מ"ה ב') שור שקשרו בעליו במוסרה ונעל בפניו כראוי, בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה (רש"י), ויצא והזיק אם תם הוא משלם חצי נזק ואם היה מועד פטור שנאמר ולא ישמרנו בעליו הא אם שמרו פטור ושמור הוא זה, וכן אם הזיק בדבר שהוא מועד מתחלתו כגון שאכל דברים הראוים לו או שיבר ברגליו בדרך הילוכו פטור מלשלם (ע"פ רמב"ם שם פ"ז ה"א ע"ש).
<h2>דף מו.</h2>
בפרק חמישי דנזיקין גרסינן שור שנגח את הפרה מעוברת ונמצא עוברה [נופל] בצידה ואין ידוע אם עד שלא נגחה הפילה או מחמת הנגיחה הפילה משלם נזק הפרה ואינו משלם דמי הוולד שהרי אומר שמואל שאף על פי שאומר סומכוס ממון המוטל בספק חולקין חכמים חולקין עליו ואומרים זה כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראייה (ע"פ לשון רמב"ם נזקי ממון פ"ט ה"ג) ואפילו ניזק אומר ברי ומזיק אומר שמא. [ו]פסקו רבינו יצחק ורב אלפס [ורבינו שמואל], יחיד ורבים הלכה כרבים ואין הלכה כסומכוס, וגם במשמעות דברי שמואל משמע שסובר כחכמים וגם בפרק השואל (ב"מ ק"ב ב') גבי [מעשה] באחד ששכר מרחץ מוכיח שרב נחמן שהלכה כמותו בדינין סובר כחכמים (ב"ב ל"ה א' תד"ה ומאי).
<h2>דף מח:</h2>
שמואל פוסק בפרק ה' כרבי שאומר שהמכניס קדרות או פירות לחצר בעל הבית והזיקתו בהמתו של בעל הבית בעל הבית פטור עד שיקבל עליו לשמרן, והלכה כשמואל בדיני.
<h2>דף נה:</h2>
אמרינן בפרק הכונס שכל בהמה שהזיקה פירות מחוברים משערים מה שהזיקה בששים ומשלם בעל בהמה או השומר, כיצד אכלה בית סאה שמין לו ששים בית סאה באותו שדה כמה היתה שוה וכמה היא שוה עתה אחר שנפסדה בו הבית סאה ומשלם השאר וכן אם אכלה קב או רובע אפילו קלח אחת שמין [אותו] בששים (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ד הי"ג). רב פסק שם (נ"ט ב') כרבי שמעון שאומר שם שאם אכלה פירות גמורין שאינן צריכין לקרקע משלם דמי פירות גמורין בשויהן אם סאה דמי סאה ואם סאתים דמי סאתים (שם הי"ד). ומחמת זה הפסק אומר התלמוד בפרק נערה (כתובות נ"א א' ותו') והא קיימא לן כל דבר העומד ליגזז כגזוז דמי אף על פי שחכמים חולקין על זה בפרק שבועות הדינים (שבועות מ"ג א').
<h2>דף עט:</h2>
גרסינן בפרק מרובה אמרו חכמים אסור לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים אבל ביערות ובמדברות של [ארץ] ישראל מגדלין, ומגדלין בסוריא בכל מקום (ע"פ רמב"ם נזקי ממון פ"ה ה"ב). וכן אסרו חכמים לגדל חזירים בכל מקום ולא כלב רע אא"כ [היה] קשור בשלשלאות של ברזל אבל מגדל הוא כלבים בעיר הסמוכה לספר, ביום קושרו ובלילה מתירו (ע"פ לשון רמב"ם שם ה"ט ע"ש). אבל כלב שאינו רע מותר לגדל שדווקא לאלמנה אומר במסכת ע"ז (כ"ב ב') שאסור לגדל [את] הכלב מפני חשד.
<h2>דף פז.</h2>
בהמה שחבלה באדם בין בכוונה בין שלא בכוונה אם תמה היא משלם חצי נזק מגופה ואם מועדת משלם נזק שלם ופטור מן השבת ומן הבושת ומצער ומריפוי שהרי דברים אלו לא חייבה תורה בהם אלא לאדם שחבל בחבירו אבל בהמה שחבלה בחבירו הרי זו כמו שהזיק ממונו שאינו חייב אלא נזק בלבד (רמב"ם נזקי ממון פ"ז ה"ג, ע"ש בש"נ שבמהדורת פרנקל) כדאיתא בפרק החובל.
